Shekalim
Daf 15a
משנה: הַתְּרוּמָה מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ. לוֹקְחִין בָּהּ תְּמִידִין וּמוּסָפִין וְנִסְכֵּיהֶם הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים וְכָל קָרְבְּנוֹת 15a הַצִּיבּוּר. שׁוֹמְרֵי סְפִחִים בַּשְּׁבִיעִית נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר אַף הָרוֹצֶה מִתְנַדֵּב שׁוֹמֵר חִנָּם. אָֽמְרוּ לוֹ אַף אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאֵין בָּאִין אֶלָּא מִשֶּׁל צִיבּוּר :
Traduction
A quoi employait-on le montant de ces prélèvements? Il servait à acheter les victimes des sacrifices quotidiens et des suppléments (particuliers aux divers jours de fête), à leurs libations, à l’acquisition de l’omer, des deux pains nouveaux présents à la Pentecôte, aux 12 Mains de proposition hebdomadaires, enfin à tous les sacrifices publics. Les gardiens des pousses spontanées (82)''B., Baba Metsia 118a; Menahot 84a.'' en la septième année (du repos agraire), chargés de veiller sur cette production de l’année pour ces dernières offrandes nécessaires au culte, étaient payés de ce soin par l’argent du trésor de la cellule. Selon R. Yossé, si quelqu’un s’offre de garder ces produits gratis, on l’accepte (cette offre, quoique particulière, deviendra publique). C’est impossible, dirent les autres sages, car tu reconnais aussi que les sacrifices doivent être acquis seulement par les derniers publics. (Or, s’il y a un gardien gratuit, il est censé acquérir ces produits d’abandon, qu’il rétrocède ensuite au Temple).
Pnei Moshe non traduit
מתני' התרומה מה היו עושין בה. אותן השקלים הניתנין בהקופות שאמרנו בפרק דלעיל ונקראת תרומת הלשכה ומה היו עושין בה:
לוקחין בה תמידין וכו' וכל קרבנות צבור. לאתויי קטרת ושכר עשיית הקטרת וכן המלח שמולחין בו כל הקרבנות וכן אם לא הביאו עצי המערכה כדתנן בפ''ד דתעניות ולא נמצאו עצים אלא בדמים היו באין מתרומת הלשכה:
שומרי ספיחין בשביעית. מפני שהעומר ושתי הלחם אינן באין אלא מן החדש ובשביעית שהיא הפקר לכל שוכרין ב''ד שומרים שישמרו מקצת מהספיחים שצמחו כדי שיבואו מהן העומר ושתי הלחם ואותן השומרין תקנו להם חכמים שיהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ומפני שיש בעלי זרוע שלוקחין אותן בחזקה ולפיכך אפי' יש כאן מי שהתנדב עצמו להיות שומרן בחנם אין שומעין לו אלא נוטלין השכר משל הקדש כדי שישמעו בעלי הזרוע ויפרשו מאותו המקום שאלו שומרים שם:
ר' יוסי. לא חייש להכי שיהיו בעלי זרועות לוקחין בחזקה וס''ל דלא תקינו להו שכר בשביל כך אלא אף הרוצה מתנדב להיות שומר חנם:
אמרו לו אף אתה אומר וכו'. כלומר לדבריך שאתה אומר יכולין להיות שומר חנם א''כ לדברינו דס''ל דתקינו להן חכמים שכר זה השומר חנם מוחל הוא על השכר ונמצא שיש לו בתרומת הלשכה כדי השכר ואין להציבור חלק בהן ואם קונין מזה תמידין ומוספין ושאר קרבנות הצבור הרי אינם באים משל צבור ואי אתה מודה שאין אלו באים אלא משל צבור והלכה כחכמים:
הלכה: הַתְּרוּמָה מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ כול'. מָה רָאָה זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם לְהִימָּנוֹת. אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה וְלֹא מָֽצְאוּ עֵצִים בַּלִּישְׁכָּה וְעָֽמְדוּ אֵילּוּ וְנִתְנַדְּבוּ עֵצִים מִשֶּׁלְעַצְמָן וּמְסָרוּם לַצִּיבּוּר וְקָֽרְבוּ מֵהֶן קָרְבְּנוֹת צִיבּוּר. וְהִתְנוּ עִמָּהֶן הַנְּבִיאים שֶׁבֵּינֵיהֶן שֶׁאֲפִילוּ לִשְׁכָּה מְלֵיאָה עֵצִים וְעָֽמְדוּ אֵילּוּ וְנִתְנַדְּבוּ עֵצִים מִשֶּׁלְעַצְמָן שֶׁלֹּא יִהֵא קָרְבָּן מִתְקָרֵב אֶלָּא מִשֶּׁלָּהֶן תְּחִילָּה. אָמַר רִבִּי אָחָא. דְּרִבִּי יוֹסֵה הִיא. דְּרִבִּי יוֹסֵה אָמַר. אַף הָרוֹצֶה מִתְנַדֵּב שׁוֹמֵר חִנָּם. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי אִילָא. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. מַה פְלִיגִין. בְּגוּפוֹ שֶׁלְקָרְבָּן. אֲבָל בְּמַכְשִׁירֵי קָרְבָּן כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁהוּא מִשְׁתַּנֶּה קָרְבָּן יָחִיד לְקָרְבָּן צִיבּוּר. תַּנֵּי. [אִ]שָּׁה שֶׁעָשָׂת כֻּתּוֹנֶת לִבְנָהּ צְרִיכָה לִמְסוֹר לְצִיבּוּר. אָמַר רִבִּי אָחָא. דְּרִבִּי יוֹסֵי הִיא. דְּרִבִּי יוֹסֵי אָמַר. אַף הָרוֹצֶה מִתְנַדֵּב שׁוֹמֵר חִנָּם. רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רִבִּי אִילָא. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. מַה פְלִיגִין. בְּגוּפוֹ שֶׁלְקָרְבָּן. אֲבָל בְּמַכְשִׁירֵי קָרְבָּן כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁהוּא מִשְׁתַּנֶּה קָרְבָּן יָחִיד לְקָרְבָּן צִיבּוּר. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹסֵי. אוֹתָן הַיָּמִים נוֹהֲגִין בִּשְׁעַת קָרְבָּן וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת קָרְבָּן. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּשְׁעַת קָרְבָּן. וְעוֹד מִן הָדָא דְתַנֵּי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּירִבִּי צָדוֹק. אָנוּ הָיִינוּ מִבְּנֵי סְנָאָה בֶן בִּנְיָמִן וְחָל תִּשְׁעָה בְאָב לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת וְדָחִנוּ אוֹתוֹ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְהָיִינוּ מִתְעַנִּין וְלֻא מַשְׁלִימִין.
Traduction
Pourquoi à l’égard du bois à offrir par les cohanim et par le peule, les sages ont-ils eu besoin (83)''(Megila 1, 6) (f. 68b).; (Taanit 4, 6). (f. 70c).'' de fixer neuf époque diverses? C’est qu’au moment où Israël revint de la captivité, on ne trouva pas de bois dans la cellule réservée à cet effet; les Israélites présents se mirent aussitôt à offrir du bois de leur propre bien, qu’ils livrèrent au trésor public, pour permettre de présenter les offrandes. Dès lors, les prophètes qui se trouvaient au milieu d’eux décidèrent qu’à l’avenir, la cellule fut-elle pleine de bois, dès que ces hommes se lèveront et offriront de leur propre bois, on leur accordera la préférence, et les sacrifices seront consumés seulement à l’aide de leur offrande spéciale. R. Aha dit: cette opinion (relative au sacrifice d’un particulier) est conforme à celle de R. Yossé de notre Mishna, qui dit: ''on accueille aussi l’offre de celui qui veut garder ces produit gratis''. Selon R. Assé au nom de R. Ila, elle peut représenter l’avis de tous (même des autres sages); car il n’y a de discussion qu’au sujet du corps même de la victime; mais pour les accessoires du sacrifice, tous reconnaissent que l’on peut modifier une offrande particulière en une publique. On a enseigné (de même): lorsqu’une femme a confectionné une tunique blanche devant servir au pontife pendant l’office (84)B., Yoma 35b. et ci-après, § 5., son offre sera accueillie, à la condition qu’elle s’adresse d’abord au public (avant la remise à l’officiant). Cette opinion aussi, dit R. Aha, doit être l’expression de R. Yossé, qui autorise (dans notre Mishna) d’accueillir l’offre de celui qui veut garder les produits gratis. Selon R. Assé au nom de R. Ila, il se peut que ce soit l’opinion de tous (même des autres sages); car, il n’y a de discussion qu’au sujet du corps même de la victime; mais, pour les accessoires du culte (comme le costume officiel), tous reconnaissent que l’on peut modifier une offrande particulière en une publique. Il y a un enseignement opposé à cette explication de R. Assé (qui distingue entre le sacrifice même et l’accessoire): les jours commémoratifs (de certains événements heureux) seront aussi célébrés pendant que l’on offre des sacrifices (lors de l’existence du Temple), qu’au moment où l’on n’en offre plus (85)Bien qu'il s'agisse d'un simple accessoire on l'estime à l'égal d'un sacrifice. Cf. B., Rosh Hashana 19b.; selon R. Yossé, on les célèbre seulement pendant la période des offrandes. Il y a également une opposition à R. Assé dans cet enseignement: R. Eliézer b. R. Cadoq raconte qu’il faisait partie de la famille de Sanâa b. Benjamin; et dans celle-ci, lorsqu’il arrivait de reculer le jeune d’Ab au dimanche, parce qu’il se trouvait coïncider avec le samedi, on ne jeûnait qu’une partie de la journée, en commémoration de la journée joyeuse du 10 Ab (86)Meghilla Taanit à cette date. B., Taanit 12a., consacrée aux donations (bien que le Temple n’existât plus, on tenait compte de cette journée, qui rappelait un simple accessoire du culte, ainsi célébré, à l’opposé de R. Yossé).
Pnei Moshe non traduit
גמ' מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות וכו'. גרסי' להא לקמן פ''ד דתענית על המתני' זמן עצי הכהנים והעם תשעה וכן גריס להא בפ''ק דמגילה ותוספת' היא בפ''ג דתענית. מה ראו חכמים להמנות לזמן של אלו שכשעלו בני הגולה וכו' והתנו עמהן הנביאים שהיו ביניהן שאפילו הלשכה מליאה עצים משל צבור ואלו מתנדבין משל עצמן שלא יהא קרבן הצבור מתקרב אלא משלהן תחלה:
דרבי יוסי היא. אתיא האי תוספתא כרבי יוסי דמתני' דס''ל אף הרוצה מתנדב שומר חנם דאלו לרבנן אין קרבן צבור קרב מהמתנדב בחנם אלא משל צבור דוקא:
רבי יוסי. אמורא בשם רבי אילא קאמר דברי הכל היא דמה פליגין רבנן על ר' יוסי בגופו של קרבן אם התנדב היחיד ממון להביא גופו של קרבן צבור בהא הוא דס''ל דלא מהני שימסרם לצבור אבל במכשירי קרבן כמו העצים וכן בגדי כהונה דלקמן כ''ע מודו שהיא משתנה מיחיד לצבור על ידי שימסרם לצבור:
תני. בתוספתא דיומא סוף פ''ק האשה שעשתה כתונת מבגדי כהונה לבנה כשירה ובלבד שתמסרנה לצבור לפי שאחד בגדי כ''ג ואחד בגדי כהן הדיוט באין מתרומת הלשכה וכשהיחיד מתנדב בחנם צריך שימסור לצבור:
אמר ר' אחא דרבי יוסי היא וכו'. כדלעיל:
מתניתא. תוספתא דתענית שם פליגא על רבי יוסי אמורא דקאמר בשם ר' אילא ד''ה היא ומחלק בין גופו של קרבן ומכשירי קרבן ולדידיה עצי המערכה מכשירי קרבן קרי להו והא בתוספתא לא משמע הכי דתנינן התם על זמן עצי הכהנים והעם דקחשיב שם אותן ימים אסורין בהספד ובתענית בין משחרב הבית בין עד שלא חרב הבית והיינו נמי כדגריס הכא בשעת קרבן ושלא בשעת קרבן ור' יוסי פליג שם וס''ל דאינן נוהגין להיוח כי''ט אלא בשעת הקרבן ומשחרב הבית מותרין בהספד ותענית מפני שאבל הוא להם קתני מיהת דבשעת הקרבן לכ''ע היו נוהגין בהן כי''ט ואי אמרת אינן חשובין אלא כמכשירי קרבן ואינן כגופו של קרבן מפני מה היו נוהגים באותן הימים להחזיקן כי''ט דלא אמרו כך אלא בקרבן בלבד וכדאמרי' לעיל ריש פרק מקום שנהגו אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ולא שמענו זה במכשירי קרבן:
ועוד. דטפי קשיא מן הדא דמסיים התם בתוספת' ראיה לדברי חכמים ודלא כרבי יוסי דברייתא דאמר ר''א ברבי צדוק אנו היינו מבני סנאה בן בנימין שהיה זמן העצים שלהן בעשרה באב כדתנינן שם ופעם אחת חל ט''ב להיות בשבת ונדחה התענית למוצאי שבת למחר והיינו מתענין ולא משלימין מפני שי''ט שלהן הוא וזהו כחכמים דהתם שאף משחרב הבית והיו מתענין בט''ב אעפ''כ היו מחזיקין לי''ט שלהן ומקילין שלא להשלים התענית בעשרה בו ואי כמכשירי קרבן בלבד הן לא היו מקילין כל כך בתענית זה אע''פ שנדחה הוא והיינו פליגא על רבי יוסי בשם רבי אילא וכדאמרן:
Shekalim
Daf 15b
הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים. מַתְנִיתָא דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר. אֵין הָעוֹמֶר בָּא מִן הַסּוּרִיָּת. 15b תַּמָּן תַּנִּינָן. כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וְהַצִּיבּוּר בָּאִין מִן הָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ. מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן. חוּץ מִן הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. שֶׁאֵין בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא. דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר. אֵין הָעוֹמֶר בָּא מִן הַסּוּרִיָּא. תַּמָּן תַּנִּינָן. עֶשֶׂר קְדוּשּׁוֹת הֵן. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקוּדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדוּשָּׁתָהּ. שֶׁמְּבִיאִים מִמֶּנָּה הָעוֹמֶר וְהַבִּיכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת׃ רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא. דְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר. אֵין הָעוֹמֶר בָּא מִן הַסּוּרִיָּא. תַּמָּן תַּנִּינָן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. מֶה חָרִישׁ רְשׁוּת אַף קָצִיר רְשׁוּת. יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר׃ שֶׁהוּא מִצְוָה. הֲוֵי מָאן תַּנָּא שׁוֹמְרֵי סְפִיחִים בַּשְּׁבִיעִית נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. לֹא מָצָאוּ בְסוּרִיָּא מְבִיאִין אוֹתוֹ מִסְּפִיחִין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הָהֵן עוֹמֶר מָהוּ שֶׁיִּזָּרַע לָכֵן מִתְּחִילָּה. רִבִּי חִייָה בַּר אָדָא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. לֹא נִמְצָא כְקוֹמֵץ עַל הַשְּׁיֵרִיים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין. אָמַר לֵיהּ. נַעֲשֶׂה כַחֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁהֵן בָּאִין בְּטוּמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטוּמְאָה.
Traduction
On achetait, est-il dit, l’omer, les 2 pains présentés à la Pentecôte, les 12 pains de proposition (hebdomadaires), enfin tous les sacrifices publics''; et, pour avoir des produits nouveaux du sol même en la 7e année, on préposait un gardien aux pousses spontanées. Ce dernier point est conforme à l’avis de R. Ismaël, qui dit: il n’est pas permis d’employer des produits du dehors, comme de la Syrie (87)Quoique cette contrée soit en partie assimilée à la Palestine., pour l’offre de la gerbe de l’omer. On a enseigné ailleurs (88)Tr. (Menahot 9, 1).: tous les sacrifices, soit particuliers, soit publics, sont offerts en employant des animaux de la Terre-Sainte même, ou du dehors, soit des nouveaux, soit des anciens; mais, pour la gerbe de l’omer et les 2 pains présentés à la Pentecôte, il faudra employer exclusivement des produits nouveaux et ayant poussé en Palestine. Cet avis, dit R. Houna au nom de R. Jérémie est l’expression de R. Ismaël, qui dit: on ne peut pas se servir de produits extérieur, même syriens, pour offrir l’omer. On a dit aussi (89)Michna, tr. (Kelim 1, 4).: il y a dix degrés de saintetés, parmi lesquels la Palestine figure comme le plus sacré de tous les pays, car sa sainteté consiste en ce que son sol produit l’omer offert au Temple, les prémices données au pontife, et les 2 pains présentés à la Pentecôte, qui ne peuvent être offerts par des produits extérieurs. Sur quoi R. Houna dit aussi au nom de R. Jérémie, que c’est l’avis de R. Ismaël, qui ne permet pas d’offrir l’omer par des produits extérieurs, même syriens. On a dit ailleurs (90)Tr. (Sheviit 1, 4) (t. 2, p. 329).: ''Selon R. Ismaël, cette défense (de cultiver à la veille de la 7e année) s’applique au Shabat, et l’on veut dire par là: aussi bien la culture volontaire que la moisson volontaire sont interdites en ce jour; mais il est fait exception pour la moisson de la gerbe d’omer, qui est obligatoire''. Or, en ceci, est-il dit, R. Ismaël suit sa propre opinion, comme il dit que l’on ne peut pas offrir la gerbe d’omer par des produits syriens, et il n’est permis d’enfreindre le repos prescrit que pour la gerbe d’omer obligatoire. De même, l’avis disant de payer sur le trésor sacré le salaire du gardien préposé aux pousses spontanées en la 7e année, exprime l’opinion de R. Ismaël. Il se peut, dit R. Yossa, que cet avis soit conforme à l’opinion de tous; et c’est parce que l’on n’a pas trouvé au dehors les produits nécessaires pour les diverses cérémonies (ce qu’autorise l’interlocuteur), qu’il faut recourir aux pousses spontanées de la Palestine et payer un gardien à cet effet (selon tous). Si en la 7e année il n’y a même pas de pousses pour donner l’omer, devra-t-on en principe ensemencer un champ dans ce but? Il va sans dire, objecta R. Hiya b. Ada en présence de R. Mena, que cette semaille est interdite; car, sur le blé produit de cette façon, on se trouverait vouloir prélever une poignée représentant l’omer, sans qu’il y ait des restes susceptibles d’être mangés (étant interdits à titre de produits de la 7e année). Ceci ne prouverait rien, répliqua R. Mena, cet omer (ensemencé à l’état interdit) pourrait être assimilé aux cinq objets à offrir au Temple (y compris l’omer), dont il est dit (91)Tr. (Pessahim 7, 4). qu’ils peuvent être présentés malgré leur état d’impureté, sans pour cela être susceptibles de consommation en cet état (il se peut donc qu’il en soit de même ici pour la semaille).
Pnei Moshe non traduit
העומר וכו'. קתני במתני' עלה דבשביעית היו שומרי ספיחין נוטלין שכרן וכו' ומפני שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ והיינו דקאמר מתני' כרבי ישמעאל דס''ל אין העומר בא מן הסוריא אלא מא''י בדוקא וכדלקמן דתמן תנינן בריש פ''ח דמנחות כל קרבנות הצבור וכו'. ומוקי לה נמי כר' ישמעאל ומתני' דהכא נמי כוותיה דאם היה בא מן הסוריא לא היו צריכין לשמור הספיחין דאין שביעית נוהגת בסוריא והיו יכולין להביא העומר משם:
תמן תנינן. בסוף פ''ק דכלים עשר קדושות הן וכו' ומוקי לה נמי כרבי ישמעאל דקתני מה שאין מביאין כן מכל הארצות ואף סוריא בכלל:
תמן תנינן. בפרק קמא דשביעית דפליגי ר''ע ורבי ישמעאל בדרשא דקרא בחריש ובקציר תשבות לר''ע בא ללמד על תוספת שביעית ורבי ישמעאל דריש שבא ללמד מה חריש רשות שאין לך חריש של מצוה אף קציר דאמר קרא תשבות בקציר של רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ומצותו לכתחלה לקצור בלילה ואם חל ט''ז בשבת נקצר הוא בלילי שבת שקצירתו דוחה את השבת ולר''ע אין קצירת העומר דוחה שבת ולהכי מייתי נמי להאי דרבי ישמעאל דלדידיה היא דחשיבא ליה מצות קצירת העומר שדוחה שבת ואינו בא אלא מא''י דוקא כדמייתי מהני מתני' דלעיל דאתיין כולהו כר' ישמעאל. והשתא מסיק לה דמתני' דידן מאן תנא להא שומרי ספיחין וכו' רבי ישמעאל היא דאלו לר''ע הואיל ולא חשיבא ליה מצות קצירתו כל כך שתהא דוחה שבת איכא למימר דס''ל נמי דהעומר בא אף מסוריא ומח''ל והא דכתיב כי תבאו אל הארץ וגו' וקצרתם את קצירה זה בא ללמד שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ וכיון שכן אין יכולין ליתן שכר מתרומת הלשכה לאלו שומרי ספיחין בשביעית שא''צ לזה שהרי יכולין להביא העומר בשביעית מסוריא הקרובה וסמוכה לא''י:
א''ר יוסה דברי הכל היא. ואפי' כמ''ד דבא מסוריא דמתני' מיירי אם לא מצאו בסוריא שדה זרועה בשנה ההיא שיהא העומר יכול לבוא משם מביאין אותו מספיחין שבא''י ובכה''ג לכ''ע השומרין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה:
ההן עומר מהו שיזרע לכן מתחלה. על השנה השביעית היא האי בעיא העומר הזה בשביעית שלא נמצאו ספיחין בכדי שיבא העומר מהן אם מותר לזרוע לשם כך מתחלה כדי להביא העומר מי נימא דכמו שקצירתו דוחה שבת ה''נ בכה''ג דוחה הוא להלאו דלא תזרעו בשביעית או דילמא מכיון דבשעת הדחק היא אפשר דמוטב להביאו מסוריא לכ''ע מלדחות לאו דלא תזרעו:
ר' חייא בר אדא הקשה על זה לפני ר' מנא ותיפוק ליה דבלאו הכי א''א לזרוע בשביעית בשביל הבאת העומר שהרי שירי מנחת העומר נאכלין לכהנים וקי''ל כל שאין הקומץ מתיר השיריים לאכילה אין המנחה באה ממין זה דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכן ממה שמותר לכהנים וכאן אם זורע בתחילה בשביעית לא נמצא בקומץ זה שהוא על השיריים שאינן נאכלין שהרי איסור שביעית עליהן:
א''ל. אי משום הא לא קשיא דנעשה כהאי ששנינו בפ' כיצד צולין בחמשה דברים שהן באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה כדקחשיב התם העומר ושתי הלחם וכו' וא''כ מצינו שהעומר בא אע''פ שאין השיריים נאכלין וה''נ כן:
כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. נוֹטֵל מָעוֹת מִן הָשּׁוּלְחָנִי וְנוֹתֵן לַקּוֹצְרִין וּלְשׁוֹמְרִין עַד שֶׁלֹּא יַקְרִב הָעוֹמֶר. מֵבִיא מָעוֹת מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה וּמְחַלְלָן עָלָיו. וְטָבוּ כֵן. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי בָּא. כָּל מַה שֶׁיִּתֵּן הֵן הֵן דָּמָיו מִשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה. תַּנֵּי. אַף בְּפַתָּחֵי אֲבָנִים כֵּן. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. נוֹטֵל מָעוֹת מִשּׁוּלְחָנִי וְנוֹתֵן לַחוֹצְבִין וּלְסַתָּתִין עַד שֶׁלֹּא תִינָּתֵן עַל גַּבֵּי הַדֹּימוֹס. [אַחַר כָּךְ] מֵבִיא מָעוֹת מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה וּמְחַלְלָן עָלֶיהָ. וְטָבָא הִיא כֵן. רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל. כָּל מַה שֶׁיִּתֵּן הֵן הֵן דָּמָיו מִשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה.
Traduction
Comment faisait-on pour payer le gardien préposé aux pousses de 7e année (sans rendre profane l’argent consacré)? Le trésorier empruntait des pièces de monnaie au changeur; il les remettait aux agriculteurs et au gardien avant la présentation de l’omer; puis, on prenait des pièces équivalentes du trésor, que l’on échangeait contre les profanes. Mais, demanda-t-on, est-il bon d’agir ainsi (Est-il loisible d’opérer un tel échange sans l’avoir fait passer dans la caisse même de trésor)? C’est que, répond R. Aha au nom de R. Aba, tout ce qui a été remis à ces hommes (à l’état profane) est considéré comme ayant été sacré dès la première heure. On a enseigné qu’il en est de même pour les travaux de maçonnerie (92)Cf. B., Méila, 14a et B., et voici comment on opérait: le trésorier prenait de l’argent chez un changeur, le versait aux carriers et aux tailleurs de pierres, soit posées au niveau de la construction (domus); après cet acte, il prenait de l’argent du trésor sacré et l’échangeait contre le premier versement. Mais faisait-il bien d’agir ainsi? —Oui, dit R. Yossé b. R. Aboun au nom de Samuel, tout ce qui a été remis à ces hommes (à l’état profane) est considéré comme ayant été sacrés dès la première heure.
Pnei Moshe non traduit
כיצד הוא עושה. על המתני' קאי דקתני השומרין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ועל מה הן מתחללין מעות ההקדש:
נוטל מעות מן השלחני. שהן חולין ונותנין אותן לקוצרים ולשומרין ועד שלא יקרב העומר מפריש הוא המעות מתרומת הלשכה ומביא ומחללין עליו על השכר שקבלו מהשלחני ונמצא שההקדש יוצא לחולין ע''י כך ומשלם להשלחני:
וטבות כן. וכי טוב ויפה לעשות כן הלא אין ההקדש מתחלל אא''כ נכנס לההקדש מעות החולין תחתיו וכאן הרי כבר קבלו שכרן מהשלחני ומה נכנס לההקדש תחת אותן המעות שנוטל עכשיו מתרומת הלשכה:
כל מה שיתן. השלחני להן בתחלה הן הן דמיו של ההקדש משעה הראשונה שהרי שכרן על ההקדש היא ונמצא שזה כמו עכשיו מתחלל ההקדש על מעות השלחני וכך היא יותר יפה שיקבלו מעות חולין מהשלחני ויהא ההקדש מתחלל אח''כ עליהן ממה שיתנו להן מעות ההקדש עצמן:
תני אף בפתחי אבנים כן. באותו שכר של מפתחי אבנים והסתתן לצורך בדק הבית שנוטלין מתרומת הלשכה נמי כך הוא כיצד הוא עושה וכו' כדלעיל:
עד שלא תינתן ע''ג הדימוס. של הבנין דמשתינתן חל חוב שכרן על ההקדש ואין זה כבוד לההקדש ולפיכך צריך להקדים קודם שיחול שאין שכירות משתלמת אלא בסוף ועד שלא תינתן נוטל מעות ההקדש ומחלל על המעות שקבלו מהשלחני בשכרן והיינו נמי טעמא דלעיל דקאמר עד שלא יקרב העומר וכו' שלא יהא ההקדש עצמו חייב להן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source